מה קורה בעולם?

בניגוד לנטען, חוקי קסדות קיימים רק במדינות ספורות. חקיקה כה נרחבת כמו זו המוצעת בישראל קיימת רק באוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה (החוק כלל לא נאכף) ובמספר מחוזות בארה"ב. במספר קטן של מדינות נוספות ישנה חקיקה מוגבלת בגיל או במקום הרכיבה (לדוגמה, החוק חל רק מחוץ לערים).

בשאר מדינות העולם, בכללן כמעט כל מדינות אירופה, אין כל חקיקה הכופה חבישת קסדות. גם במרבית המדינות בארה"ב אין חוקי קסדות וגם אין חקיקה פדראלית. חקיקה שהוצעה בפרלמנט הבריטני ב-2004, הוסרה מעל הפרק.

לפיכך, בטרם מחוקקים בישראל הצעת חוק לכפיית חבישת קסדות, כדאי ללמוד את הנתונים מנסיונם (הרע) של אחרים.

מה קרה באוסטרליה וניו-זילנד?

אוסטרליה וניו-זילנד משמשות כמקרה המבחן העיקרי ליעילותו של חוק הקסדות, הן משום שמדובר בחקיקה מאוד נרחבת וקיצונית, והן בשל פרק הזמן הארוך שחלף מאז חקיקת החוקים, המאפשר בחינה של מגמות ארוכות טווח.
כאשר בודקים את הנסיון באוסטרליה ובני-זילנד ניתן לראות כי למרות גידול בשיעור חבישת הקסדות, לא נרשם שינוי משמעותי במספר פגיעות הראש. לפיכך, לא ניתן להסיק מנתונים על מספרי פגיעות הראש כי לחוקי הקסדה היתה תרומה לירידה המצופה במספר פגיעות הראש.

המדינה הראשונה באוסטרליה בה נחקק חוק הכופה חבישת קסדות היתה ויקטוריה. החוק נחקק ב-1990. בשנים שלאחר מכן, מדינות נוספות נאלצו לחוקק חקיקה דומה מכיוון שהממשל המרכזי איים למנוע מהן תקציבי פיתוח תשתיות. בניו-זילנד נחקק חוק קסדות בינואר 2004.

האם החוקים הצליחו?

את הצלחתו של החוק ניתן לבדוק באמצעות השוואת מספר רוכבי האופניים הנפגעים לפני ואחרי חקיקת החוק.

1. מדינת ויקטוריה: מספרי הנפגעים עם או בלי קסדות פחת משמעותית. הסתבר שאנשים רבים פשוט הפסיקו לרכב. היות ויש פחות רוכבים, יש פחות נפגעים בסה"כ. ניתן היה לצפות שאם קסדות אכן אפקטיביות במניעת פגיעות ראש, אחרי חקיקת החוק, ורמת חבישת קסדות של 75% (לעומת 31% לפני החקיקה) מס' פגיעות הראש היה פוחת בשיעור גדול בהרבה מאשר פגיעות שאינן פגיעות ראש. אולם בפועל מספר הנפגעים בשני סוגי הפגיעות השתנה באותו היחס. הגרף שלהלן מבטא את מספר הפגיעות של רוכבי אופנים לפני ואחרי החקיקה. לא ניתן להבדיל בין הגרף של פגיעות ראש לגרף של פגיעות שאינן פגיעות ראש, משמע שלקסדה לא היתה תרומה אפקטיבית במניעתן.

נסו לנחש איזה גרף מבטא את מספר פגיעות הראש לעומת פגיעות שאינן קשורות לראש?

2. ניו-זילנד: חקיקת החוק הגדילה את שיעור חבישת הקסדות מ-43% לכדי 92%, אולם לא הביאה להפחתה יחסית במספר פגיעות הראש.

3. מערב אוסטרליה: חקיקת החוק העלתה את שיעור חבישת הקסדות מ-39% ל-80%. ואמנם, נרשמה ירידה במספר פגיעות הראש. אולם מגמה זהה נרשמה בניו-זילנד לגבי כל הנפגעים בתאונות דרכים, גם אלו שאינם רוכבי אופניים (לדוגמה הולכי רגל). כלומר, אין כל קשר בין הגידול בשיעור חבישת הקסדות לירידה במספר פגיעות הראש. מהגרף שלהלן, המבטא את אחוז פגיעות הראש בתאונות דרכים במערב אוסטרליה. לא ניתן כלל ללמוד מהגרף באיזו שנה נחקק החוק!

 

4. דרום אוסטרליה: למרות גידול בשיעור חבישת קסדה (40% לכ-90%) לא ניכרת השפעה כלשהי של החוק.

השפעה של אמצעים אחרים להגברת הבטיחות בדרכים

חלק ניכר מהטוענים לירידה במספר הנפגעים בתאונות אופניים אחרי חקיקת חוק הקסדות, מתעלמים מאמצעים אחרים שנקטה הממשלה להפחתת תאונות הדרכים בכלל, דבר שהשפיע על כלל המשתמשים בדרך (לדוגמה הולכי רגל) במידה זהה לרוכבי האופניים.

הגרפים הבאים מלמדים כי יש להזהר בעת שטוענים שחקיקת קסדות מועילה להגנת רוכבי האופניים. במקביל לחקיקת חוקי הקסדות בויקטוריה ובדרום אוסטרליה נערכו קמפיינים נגד נהיגה בשכרות. ניתן לראות בגרפים ירידה כוללת במספר הנפגעים בקרב הולכי הרגל ובמספר הנפגעים בדרך בכלל. לפיכך, אין להסיק מנתונים אלו על השפעה חיובית של חקיקת קסדות על הפחתת מספר הנפגעים בקרב רוכבי האופניים.




בטיחות במספרים

אחד הפרדוקסים הגדולים הוא שבמדינות בהן ישנה חקיקה הכופה חבישת קסדות (ולפיכך שיעור חבישה גבוה) מספר רוכבי האופניים הנפגעים לכל קילומטר נסועה גבוה מאשר במדינות עם שיעור חבישה נמוך. נתון זה מצביע שוב על כך שלחקיקת קסדות עלולות להיות דווקא השלכות שליליות.

מחקר שפורסם בכתב העת הבינ"ל Injury Prevention בחן שישה מקבצי נתונים בהם נמצא מתאם זהה בין א) מדינות, ב) ערים שונות באותה מדינה, ג) השוואת שיעור הנפגעים בתאונות אופניים באותה מדינה לאורך מספר שנים.

המחקר הראה כי הכפלת מספר הרוכבים הפחיתה את מספר הנפגעים ב-34% ולהיפך. כאשר פוחת מספר הרוכבים בחצי, שיעור הנפגעים גדל ב-52%. אף כי בסיס הנתונים המקיף על אוסטרליה אינו עדכני, ניתן לראות מתאם חזק בין היקף הרכיבה במדינות שונות למספר ההרוגים: במדינות בהן הרכיבה נפוצה (Australian Capital Territory, Queensland, Western Australia) היה מספר ההרוגים רוכבי האופניים לק"מ הנמוך ביותר, בעוד שבמדינות בהן הרכיבה אינה נפוצה היה מספר ההרוגים לק"מ הגבוה ביותר.

יתרה מזאת, בניכוי השפעות של גורמים אחרים (כגון מדיניות ממשלתית שאומצה במקבליך לחוק הקסדות למאבק בתאונות) באמצעות השוואה לנתונים על הולכי רגל, הרי שניתן להסיק כי מספר הנפגעים אף עלה באופן יחסי.

הדבר מעיד על כך שחוקי קסדות עשויים להשיג תוצאה הפוכה ולהגדיל את הסכנה לפציעה קשה ואף מוות.

ניתוח עלות תועלת

כל נסיון להעירך את העלות של חקיקת קסדות חייבת לקחת בחשבון את העלויות הסביבתיות והבריאותיות של הפחתה במספר הרוכבים, כמו גם עליה אפשרית במספר הנפגעים בקרב רוכבי האופניים. מחקר עצמאי מסוג זה מעולם לא נעשה, מחקרים בנושאי קסדות ממומנים בעיקר בידי ממשלות.

יחד עם זאת, נתוני תחשיבי עלות-תועלת שכן פורסמו מגלים כי הסיכוי לפגיעת ראש אצל רוכב אופניים נמוך באופן יחסי. אפילו מסיבה זו בלבד ניתן לומר כי חוקי קסדות עולים כסף לקהילה. בעוד שבשל חקיקת קסדות נאלצו הרוכבים בניו-זילנד להשקיע בקסדות כ- 5.9 מליון דולר ניו-זילנדי, הרי שגם התחשיב האופטימיסטי ביותר מלמד כי לכל היותר נחסכו 0.17 מליון דולר ניו-זילנדי, שכן הנתונים מלמדים כי ככל הנראה, הקסדות לא מנעו פגיעות ראש כלל.

הגורמים העיקריים לפגיעות ראש

נתונים לפני ואחרי חקיקת חוקי הקסדות במדינת ויקטוריה באוסטרליה מלמדים שקסדות עשויות לצמצם מספר קטן בלבד - אם בכלל - של פגיעות ראש. למעשה, בהשווה להולכי רגל, לא הביא החוק לירידה בסוג זה של פגיעות, והסיכון לרוכב בודד אף גבר. חשוב להדגיש כי אין די מידע על מנת לגזור מסקנות חד משמעיות, אולם ישנן עדויות המלמדות על כך שקסדות עלולות להגביר דווקא את הסכנה של פגיעת ראש סיבובית (שהן קטלניות יותר) אצל רוכבים, מה שעשוי להסביר אולי את הגידול במספר פגיעות ראש חמורות ומקרי מוות של רוכבי אופניים לאחר החוק, לעומת מספרן ללא החוק.

פרדוקס נוסף

העדויות שהובאו כאן מלמדות שקסדות אופניים אינן אפקטיביות ועלולות להגביר את סכנת הפגיעה לרוכב הבודד.

מדוע אם כן מושקע מאמץ כה רב בידי גורמים שונים לעודד חקיקת חוקי קסדות?

הסיבה העיקרית כנראה היא מחקרים של מקרי מבחן (case-control) המשווים בין מספר פגיעות הראש בקרב אוכלוסיות רוכבי אופניים שחבשו קסדה בעת שנפגעו לעומת רוכבים ללא קסדה. מקרי מבחן אלו מראים כי מספר הנפגעים בקרב הרוכבים ללא קסדה גבוה יותר. אולם האם ההבדל נובע מההגנה שמעניקה הקסדה לרוכב? או שמא מדובר בטיפוס אחר של רוכבים, אשר ממילא הם זהירים יותר ונוטים פחות להיקלע לתאונות?

מחקרים סוציולוגיים מלמדים כי אותם רוכבים שבוחרים מרצונם לחבוש קסדה באים לרוב ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר. הם רוכבים ביתר זהירות, מקפידים לציית לחוקי התנועה, להשתמש בפנסים ומחזירי אור בלילה, לרכב בפארקים או בשבילי אופניים ולא בכבישים סואנים ובמקרה של ילדים - נוהגים לרכב עם הוריהם או מבוגר אחר. מחקר שנערך בארה"ב מצא כי מספר הפגיעות הכולל (לא רק פגיעות ראש) בסוג זה של רוכבים החובש קסדה, נמוך יותר בהשוואה לאוכלוסיות אחרות, מה שמלמד שלאו דווקא הקסדה היא זו שהעניקה הגנה.

אף כי מחקרי אוכלוסייה משווים מנסים לנטרל גורמים מטים אלו, הרי שפועל הדבר בלתי אפשרי. לא ניתן לבחון ולתעד את כל ההבדלים בין חובשי הקסדה לאלו שלא חבשו קסדה, והדבר נדון בהרחבה בשורת מאמרים שפורסמה בשנת 2004 בכתבי עת מדעיים.

במחקר סיאטל שהוא המחקר המצוטט ביותר בתחום, אוכלוסיית הבקרה כללה בעיקרה (86%) ילדים מתחת לגיל 15. מתוכם, 21.1% חבשו קסדה בזמן שנפלו מאופניהם בהשוואה ל-5.9% אחוזי חבישה בקרב 202 ילדים שהובאו לחדרי מיון לטיפול בפגיעות שאינן פגיעות ראש. תחשיב ההסתברויות לכך שקסדות מונעות פגיעות ראש נעשה באמצעות השוואת 143 פגיעות ראש אצל ילדים (אוכלוסיית המחקר) ביחס לאוכלוסיית הבקרה. לפיכך, ילדים באוכלוסיית המחקר - שאושפזו עם פגיעות באזורי גוף שאינם הראש - חושבו גם הם כ"מקרים". שיעור היחס שהתקבל הוא 0.23 מה שלכאורה מלמד כי קסדות מונעות 77% פגיעה באזורי גוף שאינם כלל הראש! המסקנה היא שהתועלת המיוחסת לקסדה קשורה להשפעות של גורמים מטים אחרים, ולא דווקא לחבישת הקסדה.

אינדיקטור נוסף המעיד על כך שמחקר זה היה מוטה היא העובדה שבמחקר מקביל שנערך באיזור סיאטל על אוכלוסיית מחקר של 4501 ילדים רוכבי אופניים, נמדד שיעור חבישת קסדה של 3.2%. נתון זה אינו שונה משמעותית מהנתונים של 2.1% ו- 5.9% (שיעורי חבישת קסדה אצל ילדים באוכלוסיית המחקר שסבלו מפגיעות ראש או פגיעות אחרות בהתאמה). ואולם, הנתון של 21.1% שיעור חבישה בקבוצת הבקרה חריג מאוד ביחס לשלושת אלו. המסקנה המתבקשת היא שהסיכוי של רוכבים חובשי קסדה ליפול מאופניהם גבוה פי 7 לעומת רוכבי אופניים שאינם חובשים קסדה. זאת, כנראה, בשל נטייתם לקח יותר סיכון (risk compensation), היות והם חשים שהקסדה מגנה עליהם מפגיעה. ככל הנראה, הדומיננטיות של מרכיב זה בעת הרכיבה חשובה בהרבה ביחס לתועלת האפשרית שבחבישת קסדה.

המסקנה העיקרית העולה מהמחקר והניתוח שלעיל היא שקשה מאוד להתאים את הגורמים המטים בסוגי מחקר מסוג זה, ותוצאות כגון "יעילות קסדה של 88% במניעת פגיעות ראש" אינם אמינים. הדרך הטובה ביותר להעריך את תרומת הקסדות היא לבחון מה קורה בפועל לאחר חקיקת חוקים הכופים חבישת קסדה. כפי שהודגם לעיל, לא היה כל הבדל משמעותי בשיעור פגיעות הראש לאחר החקיקה. לעומת זאת, הירידה החדה במספר הפגיעות שאינן פגיעות ראש מלמדת יותר מכל על כך שחקיקח קסדות גורמים לאנשים שלא לרכב.